קרסנאיה סלבודה
קירמיזי קסבה - הכפר האדום. העיירה היהודית של צפון אזרבייג׳ן, בית הניב שבלב האתר הזה.
קרסנאיה סלבודה (קירמיזי קסבה) - העיירה האדומה
טיוטת עבודה. מקורות: ערך Qırmızı Qəsəbə בוויקיפדיה האנגלית (CC-BY-SA), כתבת JTA של כנען ליפשיז (2013), כתבת "הכפר האדום" של יעקב מאור ב-jewishtraveler.co.il (2025), מחקר Clifton et al. 2005 (SIL) ומאמר Penkowska 2022 (CC-BY).
מה זה המקום הזה
קרסנאיה סלבודה (ברוסית "הסלובודה האדומה"; באזרית Qırmızı Qəsəbə "הכפר האדום"; בעברית ידועה גם כ"העיר האדומה" וכ"ירושלים של הקווקז") היא עיירה יהודית במחוז קובה שבצפון אזרבייג'ן, מעבר לנהר הגודיאלצ'אי מול העיר קובה. נחשבת בעיני רבים ליישוב היהודי המלא היחיד בעולם מחוץ לישראל (ולקהילות חסידיות בארה"ב), ול"שטעטל האחרון" שנותר בעולם.
השפה המדוברת בעיירה היא ג'והורי, בניב קובאיי - והיא חיה כאן יותר מבכל מקום אחר: לפי מחקר השטח של Clifton ושותפיו (2005), 89% מתושבי קרסנאיה סלבודה ציינו את ג'והורי כשפת אם, ו־59% ציינו אותה כשפה הקלה ביותר עבורם לתקשורת. זהו המקום היחיד בעולם שבו ג'והורי עוברת עדיין מהורים לילדים בחיי היומיום.
היסטוריה
ההתחלה: כולקאט והנהר
ההתיישבות היהודית הראשונה באזור הייתה הכפר כּוּלְקָאט (Kulgat) על הגדה השמאלית של נהר הגודיאלצ'אי, כמה קילומטרים מהעיירה של היום. מצבות עתיקות בשטח כולקאט מעידות על יישוב יהודי שניזוק במתקפות של נאדר שאה בתחילת המאה ה-18. יהודים חיו סביב קובה לפחות מהמאה ה-13.
האגדה המקומית: הסידור החתוך (1734)
לפי מסורת מקומית, בשבת אחת בשנת 1734 פלש צבאו של נאדר שאה הפרסי ליישוב באזור. החיילים פרצו לבית הכנסת באמצע תפילת שחרית. הרב ראובן בן שמואל ניגש אל המפקד, והגנרל שלף את חרבו כדי לפגוע בו. הרב הרים את הסידור שבידו להגן על עצמו - החרב נשברה, הסידור נחתך חלקית, והרב לא נפגע. המפקד המוסלמי ראה בזה אות משמים ואמר: "אם הדת שלך מגנה עליך כך, אין לי מה לעשות כאן". בתגמול, הרב ביקש מקום מרווח יותר לחיות בו, וקיבל אדמה על הגדה הדרומית של הגודיאלצ'אי - "ירדן הקווקז". הסידור החתוך המקורי מוצג במוזיאון היהודי המקומי (לפי כתבת jewishtraveler.co.il).
הקמת העיירה (1731-1742)
ההתיישבות ההמונית החלה סביב 1731, עם ביטול האיסור על בעלות יהודית על קרקע. ב-1742 העניק חאן קובה, חוסיין עלי חאן, ליהודים רשות להקים קהילה חופשית מרדיפות מעבר לנהר מול העיר קובה (לפי רב העיירה אלעזר ניסימוב בכתבת JTA, היהודים ביקשו הגנה מפשיטות צבא פרסי). לאחר מותו ב-1758 בנו פטאלי (פאת עלי) חאן העריך את נאמנותם וחריצותם של יהודי ההר, והתיר להם לעסוק בחקלאות, מסחר ומלאכה - הטבות נדירות באותה תקופה. התנאים הנוחים משכו יהודים מכפרים נוספים - קוסר, אוצ'גון, שודוק, גריז - וגם מבאקו, מאיראן ומטורקיה. שמו של פטאלי חאן מונצח עד היום ברחוב הראשי של קובה.
תשע שכונות - "מחלות"
המתיישבים הגיעו מתשעה יישובים שונים, והעיירה התארגנה בתשע שכונות ("מחלות" - mahalla), כל אחת על שם עיר המוצא של תושביה, ובכל אחת בית כנסת, מקווה ומוסדות קהילתיים משלה. יהודים מגילאן (צפון איראן) עלו בשנות ה-80 של המאה ה-18 והשכונה הגילאנית (גילאקי) נמצאת במרכז העיירה עד היום; הבאים מבאקו ומקובה התיישבו בשכונת מזרחי. בעלי המלאכה השתנו לפי המוצא: מי שבאו מההרים עסקו בחקלאות, ומי שבאו מאיראן במסחר.
במאות ה-18-19 הפכה העיירה למרכז הרוחני והחומרי של כל יהודי הקווקז: פעלו בה ישיבות ובית דין רבני מרכזי, והיא זכתה לכינוי "ירושלים של הקווקז" (ובפי יהודי רוסיה - "ירושלים הקטנה").
פרנסה
התושבים עסקו במסחר, גידול טבק וייצור יין - ענף שהמוסלמים המקומיים, שאינם שותים יין, השאירו כמעט כולו בידי היהודים. נשות העיירה התמחו באריגת שטיחים.
התקופה הסובייטית
בתקופת השיא, בעידן הקומוניסטי, חיו בעיירה כ-18,000 יהודים. סטלין גירש את הרבנים לסיביר וסגר את בתי הכנסת (בית הכנסת ששת הכיפות שימש מחסן) - אבל בניגוד ליהודים רבים ברוסיה, יהודי הקווקז שמרו על יהדות ועל שבת. בתקופה הסובייטית שונה השם מ"יברייסקאיה סלובודה" ("היישוב היהודי") ל"קרסנאיה סלובודה" ("האדומה"). על שם "האדום" יש שתי גרסאות: אבני הבניין האדומות מההרים הסובבים (גם הבתים הטויחים נצבעו אדום), או הגגות האדומים; גרסה אחרת קושרת את השם למעמד המוגן שקיבלה העיירה במלחמת העולם השנייה.
אחרי 1991
לאחר עצמאות אזרבייג'ן החלה ההגירה: רוב התושבים עלו לישראל, ואחרים עברו למוסקבה ולבאקו. האוכלוסייה צנחה מכ-18,000 לכ-3,500 (2010: 3,598; לפי ידידיה יהודה ב-JTA 2013, העיירה איבדה 75% מתושביה בשני עשורים). רוב היוצאים אינם בורחים מאנטישמיות - יחסי יהודים-מוסלמים באזרבייג'ן מתוארים כמצוינים - אלא מחפשים פרנסה. היום העיירה מורכבת בעיקר ממבוגרים, וכמעט לכל תושב יש משפחה בישראל. בתים רבים עומדים נטושים אך לא נמכרים ולא מושכרים לזרים - הלכתית, כך נשמר האופי היהודי של המקום.
חיי דת ומנהגים
- 13 בתי כנסת פעלו בעיירה; כיום פעילים שניים: בית הכנסת שש הכיפות (1888, שופץ 2000; שש כיפות היוצרות מגן דוד; שני ארונות קודש לזכר שני לוחות הברית; נוסח תפילה מיוחד - "הנוסח הקווקזי"; פעיל בעיקר בעונות החמות) ובית הכנסת גילאקי (1896; פעל ברציפות גם בתקופה הסובייטית; 12 חלונות לזכר 12 השבטים; עוצב על ידי האדריכל היהודי הלל בן חיים).
- בית הכנסת כולקאטי: 30 חלונות, שטיחים פרסיים על כל הרצפה; המנהג - חולצים נעליים בכניסה, כמו במסגד.
- מנהגי חג ייחודיים: ברוב הבתים אין סוכה פרטית - מבקרים בסוכה קהילתית ליד בית הכנסת (ניסימוב ב-JTA: "רוב הקרסנאים לא מכירים גלות ונדודים"); בחצר כל בית יש פטיו קטן שיועד במקור לסוכה כשרה.
- "יום הקדיש הכללי" - תשעה באב: סמוך לצום, אוכלוסיית העיירה מוכפלת בן לילה: יוצאי העיירה מכל העולם חוזרים להתאבל יחד על חורבן הבית ולהתפלל על קברי ההורים והקרובים. גשר רגשי חי בין הקהילה לצאצאיה בעולם.
- נשים אינן מתפללות בבית הכנסת בדרך כלל; ביום כיפור הן עומדות בחצר ומקשיבות לחזן דרך החלונות.
- מנהגי שכנים: קבורת ציפורניים ושיער, אמונות ברוחות - מערכת אמונות תפלות עשירה.
- בתקופה הסובייטית יוצרו תפילין זעירים (כס"מ וחצי) שהוחבאו מתחת לכובע או בשרוול - זוג כזה מוצג במוזיאון.
ציוני דרך
- קבר הרב גרשון בן ראובן, מנהיג הקהילה עד מותו לפני כ-130 שנה - מבנה חדש ומרשים מאבן גיר בהירה על ההר, שופץ 2012.
- המוזיאון העולמי הראשון ליהודי ההר (בבניין בית הכנסת כארצ'אג ששוחזר אבן-אבן; הושלם 2019, הפתיחה נדחתה בקורונה ואז בשל מלחמת עזה; שילוט באזרית, רוסית ואנגלית). המיזם מומן על ידי קרן STMEGI בראשות היזם גרמן זכרייב, יליד העיירה.
- המקווה שודרג למגדל עם כיפת זכוכית.
- 290 שנה לעיירה (2024): חגיגות נערכו גם בתל אביב, בנוכחות שגריר אזרבייג'ן בישראל.
אישים ידועים מקרסנאיה סלבודה
- אלברט אגרונוב (1969-1992) - גיבור לאומי של אזרבייג'ן, נפל במלחמת נגורנו-קרבאך.
- יבדה אברמוב (1948-2019) - חבר הפרלמנט האזרי, היהודי היחיד בפרלמנט.
- יעקב אגרונוב (1907-1992) - משורר ומחזאי בג'והורי.
- גרמן זכרייב (1971-) - איש עסקים, סגן נשיא הקונגרס היהודי הרוסי, יושב ראש קרן STMEGI.
- גוד ניסנוב (1972-) וזרח אילייב (1966-) - יזמי נדל"ן.
- יגותיל משייב (1927-2024) - פובליציסט וסופר.
קשר לישראל
כמעט לכל תושב בעיירה יש קרובים בישראל (ידידיה יהודה בכתבת JTA מתגורר חלקית באור עקיבא). תושבים שעזבו והצליחו - במוסקבה או בישראל - מממנים את שיקום העיירה: בתי הכנסת, המקווה, הקברים, המוזיאון. וילות מפוארות של יזמים מוסקבאים פזורות בין הבתים הריקים, אבל הלב, כך כותב המטייל, נשאר באבנים האדומות.